אוצר כתבי יד תלמודיים
 

 

'תרומתם של כתבי היד לחקר התלמוד'
פרופ' דוד רוזנטל

הרצאה בערב השקת האתר
שהתקיים בבית הספרים בט"ז בתמוז תשס"ד, 5 ביולי 2004

אדוני הנשיא, אדוני היו"ר, פרופ' זוסמן, עמיתי ושותפי לפרוייקט פרופ' שלמה נאה, וכן כל חברי צוות ההקמה, גבירותיי מוריי ורבותיי.

כשהיינו ילדים שיחקנו במשחק שנקרא 'טלפון שבור'. ישבנו במעגל, מנחה המשחק היה לוחש מילה קשה להיגוי כמו למשל אוטואמנציפציה באוזנו של היושב לידו, וזה היה מעביר מה ששמע לשכנו ושכנו לשכנו, עד שהייתה המילה חוזרת למנחה, ראשון המוסרים. והיינו נהנים לראות שמה שהגיע היה רחוק מאוד ממה שיצא. וחיפשנו: מי גרם, ואיך, לנתק במסירה.

כך - להבדיל אלף אלפי הבדלות - הגיעו אלינו המקורות התלמודיים. אין אנו בטוחים שמה שאנו קוראים היום בספרים המודפסים, אחרי מסירה של 1700 עד 2000 שנה, הם הדברים שנמסרו במקורם. לפיכך, כל בלשן המתעניין בלשון התקופה, היסטוריון או ארכיאולוג המתעניין במציאות הריאלית של הימים ההם, חוקר ספרות, ומעל לכול איש ההלכה כולם בספק אם ההלכה שהם קוראים היא אמנם זו שנאמרה במקורה.

תאמרו: הגזמת, לא הגזמתי. שכן הספק הזה הוא קדום. מיד עם חתימת המשנה נתעוררו ספקות אצל האמוראים במסירת נוסחה, הם שולחים לברר אצל מומחים לנוסח המשנה מה הלשון ששנה רבי, רבי יהודה הנשיא, במשנתו (ראה על כך רי"ן אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים תש"ח, עמ' 404 ואילך)

ובתלמוד הבבלי – בעצם ימי יצירתו – התלמוד גופו מעיד על מחלוקת במסירה: 'בסורא מתנו הכי ... ובפומבדיתא מתנו הכי ... '. כלומר, בישיבות שונות – בסורא ובפומבדיתא – שנו אותה שמועה בצורה שונה.

ואם הנתק היה קיים כבר בתחילת הדרך, למה יש לצפות בסופה? הוסיפו לכך את העובדה שאין מדובר כאן בחיבור של מחבר אחד, אלא באוסף המורכב מדבריהם של עשרות תנאים ומאות אמוראים. ולא די בזה, אלא שאין לנו עסק עם חיבור כתוב מתחילתו, אלא עם תורה שעל פה, שלא רק נוצרה בעל פה, אלא גם נמסרה על פה מאות שנים עד שהועלתה על הכתב. ואתה נמצא כמעט מיואש מלשחזר את המקור כנתינתו. וכדי לא לייאש את לבכם, אקדים כבר עכשיו ואגלה לכם שמצב השתמרות הדברים על אף כל הנאמר לעיל ברובו הגדול מדהים בדיוקו (ראה ד' רוזנטל, תרומתה של הגניזה לספרות התלמוד, מדעי היהדות 38 [תשנ"ח], עמ' 267 ואילך).

ברשותכם אציג בפניכם כמה חילופי נוסח מזדמנים שבחרתי באקראי מטקסט שגור למדיי, תחילת מסכת אבות. ונפתח במשנת אבות פ"א מ"ו:

יהושע בן פרחיה וניתאיי הארבלי קבלו מהן ... ניתאיי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות.
נתמקד בשמו של החכם 'ניתאיי הארבלי'.


השם במשנה בכ"י קויפמן, גם כאן באבות וגם במשנת חגיגה פ"ב, הוא מתיי (אולי קיצור של מתתיהו). ואילו ב'ניתאיי' נפרדה המ"ם של מתיי, לנו"ן ויו"ד, ומ'מתיי' נוצר 'ניתיי'. ואם אמנם כן הוא, נמצא שכל אלה הקרואים 'ניתיי' על שמו - מקורם בטעות. (הנו"ן של 'נתיי' במשנת חלה ד:י מנוקד בכ"י קויפמן בפתח ובכ"י פארמא בקמץ).

הוא הדין לשם 'יוסי' שבפינו גם הוא אינו קיים. כפי שתראו, במשנה ד מופיעים 'יוסה בן יועזר' ו'יוסה בן יוחנן':


השם 'יוסה', בה"א, הוא בקיטוף העיצור האחרון של 'יוסף' המקראי; הה"א היא אם קריאה לתנועת הצירה, שנרשמה אח"כ ביו"ד, וקבלנו 'יוסי'. אבל בטקסט לא מנוקד נקראה הצורה 'יוסי' בחיריק, וכך הגיע אלינו אותו 'יוסי'.

בדף שלפניכם תמצאו שם של חכם אחר, 'ר' הלל', בפרק ב משנה ה"א: 'ר' הלל אומר אל תפרוש מן הציבור'.


ספק אם התואר 'רבי' הוא מקורי כאן. אם מדובר בהלל הזקן, ודאי שהוא טעות. מאידך, יתכן שעניין לנו כאן עם הלל נכדו של ר' יהודה הנשיא (ראה מ' קיסטר, עיונים באדר"נ, ירושלים תשנ"ח, עמ' 118 ואילך). אבל כבר פסק חבל ראשונים שצריך להיות הלל הזקן. ובמחזור ויטרי הוסיף המפרש וכתב (בעמ' 496): 'אבל המעתיקים קלקלו השורה וטעו בד' של מניין הבבות ונתחלפה להם ד' ברי"ש וכתבו ר' הילל'.

אם תעיינו תראו שהציון למשנה ה"א מופיעה פעמיים, ואין ציון למשנה דל"ת. יש גימ"ל, ומיד ה"א, ושוב ה"א. ואם אמנם היתה הרי"ש של ר' הלל במקורה דל"ת, כציון למשנה ד', הרי שגם סדר המשניות נשתבש (ובכ"י פארמא דברי הלל הם אמנם במ"ד).


בפרק א' מ"ז תמצאו את 'עורך הדין' המפורסם כשהוא מופיע בפעם הראשונה בספרותנו, בפיו של יהודה בן טביי (בי"ת רפה): 'יהודה בן טביי אומר: אל תעש עצמך כעורכי דיינים'

אבל בשם מקצועו אירעה תקרית. ואם תעיינו היטב תכירו שהכ"ף הראשונה נוספה במאוחר, והעי"ן נכתבה על אות אחרת שנגרדה-נמחקה. האות שנמחקה היא אל"ף.

לחץ כאן לתמונה מוגדלת
לחץ כאן לתמונה מוגדלת

'ארכי דיינים' הוא תואר ביוונית שמשמעו: 'ראש הדיינים', תואר המופיע במקורות האגדה הארץ ישראליים בשם: 'ארכי דיקוס' . ונתחלפה האל"ף בעי"ן, ונתחלפה היוונית ונתגלגלה עד שהפכה ביטוי עברי, המתפרש: כאדם העורך את הדין לפני הדיינין, עפ"י איוב י"ג 18: 'הנה נא ערכתי משפט'.

אבל החילופים אינם רק באותיות, הם גם במלים ובסדר המלים במשפט. ואציין רק לנוסח כי"ק בפ"א מ"ג, שיש בו שינוי קוסמטי קטן בסדר המלים מהנוסח שאנו רגילים בו, אבל זה גורר אחריו שינוי במשמעות, וכך הלשון בכ"י קויפמן: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס'.



לא כנוסח שבדפוסים: 'שלא על מנת לקבל', אלא: 'על מנת שלא לקבל פרס'. תנו לבכם, ותכירו בהבדל.

וניפרד ממשנת אבות בדבריו של רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא בפ"ב מ"ב, שעל פי הדפוסים גורס: 'כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עון'. נכון שמייעצים לנו לעבוד בצד לימוד התורה, אבל איזו תורה מיוחדת היא זו שאם לא תעבוד תהא התורה בטילה, ולא עוד אלא שהתורה תהא גוררת עוון?

לחץ כאן לתמונה מוגדלת
לחץ כאן לתמונה מוגדלת

עיניכם הרואות שגם כאן יש תיקון בכ"י קויפמן (פ"ב מ"ב), הוא לא גרס 'סופה' אלא 'סוף', והה"א תלויה בין השורות מלמעלה. ואף שלא ניקד כך, צורת המאמר כך הוא: כל תורה שאין עמה מלאכה, סוף [ה]בטלה לגרר עוון. ונמצאת, התורה קיימת ואינה בטילה, וודאי שלא התורה גוררת עוון, אלא הבטלה.

והדפים לפניכם, וכ"י קויפמן כולו מצוי עכשיו באינטרנט לפניכם באתר, ואתם יכולים להשתעשע בנוסחאותיו, ולחזור ולהשתעשע בהן.

וכדי שלא לקפח את תחום הריאליה, אזכיר חיה שחזרה לחדשות ב'חוק החזיר'.

בתלמוד ב"ק (פב ע"ב) הביאו סיפור שבעטיו אמרו: 'ארור האיש שיגדל חזירים'. שם סופר סיפור על החזיר ש'נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה'. פרופ' ליברמן הראה (מחקרים בתורת א"י, ירושלים תשנ"א, עמ' 487 ואילך) שבמקבילה בירושלמי ברכות וכן בחלק מכתבי היד של הבבלי הציפורניים נעלמו, ובחלק מהמקורות נעלמה גם החומה, ונשאר רק: נעץ החזיר. ועוד הראה שבמקבילה בירושלמי, כתוב בכ"י רומי נאץ החזיר באל"ף,


ועל פי זה פירש: כשם שהסוס צוהל, והאריה שואג והחמור נוער, כך החזיר נואץ. כלומר, 'כשהחזיר במצוקה הוא משמיע צריחה איומה' והפועל נקרא במקורותינו: נואץ. ומעתה נשתנתה המציאות שברקע המעשה, וכך סיפרו: 'ולא הספיק להגיע לחצי החומה, נאץ החזיר, ונזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה' - מקול צרחת החזיר.

ואף שאפשר להרחיב, דומה שדי בדוגמאות אלה כדי להתרשם מאפיים של השינויים שחלו במקורותינו, בשמועות שעברו באותו 'טלפון שבור' שפתחתי בו.

מאידך, אבקש לנצל את הדוגמאות שהבאתי כדי להעמיד על שני סוגים של שינויים שיש להבחין ביניהם. יש שינויים שנוצרו בחומר הכתוב – אלה הם השינויים הגראפיים. המ"מ של 'מתי', שנפרדה ונוצר 'ניתאיי' וכמוהו הרי"ש של ר' הלל, שהיתה אולי מיסודה דל"ת לציון משנה.
לעומתם יש שינויים שנוצרו משמיעת האוזן, החילוף אל"ף - עי"ן ב'ארכי דיינים' ובחזיר הנואץ, הוא חילוף שמיעה, חילוף פונטי, חילוף כזה לא נוצר מטעות בכתיבה.

ויש לכך חשיבות מרובה, שכן שני סוגי החילוף נובעים כנראה מתקופות שונות. החילופים הפונטיים מקורם בימים שהייתה התורה שבעל פה נלמדת על פה - מפה לאוזן - כפשוטו של המונח 'תורה שעל פה', והטעיות נובעות משמיעה. ואילו הטעיות הגראפיות הן מאוחרות, ונוצרו בימים שלאחר המסירה על פה, בימים שהועלתה הספרות על הכתב.

כאן מתחיל החיפוש אחרי כתבי יד עתיקים, מתוך תפיסה שככל שנצליח להגיע לכתב יד קדום יותר, כך יש לצפות שנעמוד על קרקע בטוחה יותר וטקסט מקורי יותר.

ולא אנחנו התחלנו בחיפוש, כבר רבותינו הראשונים תרו אחרי כתבי יד קדומים. כך למשל כותב רמב"ם בספר ההלכה שלו [בהלכות מלוה ולווה פט"ו ה"ב]

יש נוסחאות מן הגמרא שכתוב בהן האומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אינו נאמן. וטעות ספרים הוא, ולפיכך טעו המורים על פי אותן הספרים. וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא 'נאמן'. והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו, ובשתיהם כתוב ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן, ומפני טעות זו שאירע למקצת הספרים הורו מקצת גאונים וכו'

הגדרת הרמב"ם 'מקצת גמרא ישנה', 'במצרים', 'כתוב על הגווילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה', מגרה אותנו לחשוב כאילו הגיע לגניזה הקהירית. על כל פנים קביעתו הפליאוגראפית, שמגדירה את זמנם של הגווילים כחמש מאות שנה לפניו, אם נקבל אותה כעובדה, מביאה אותנו לטקסט תלמודי כתוב בשנת שבע מאות (700).

אין לנו כתב יד של תלמוד משנת 700. אבל כיון שהזכרנו שהתורה נקראת 'תורה שעל פה', שכאמור נוצרה מתחילתה על פה וגם נמסרה על פה, מן הראוי לבקש אחר התאריך שבו הועלתה תורה שעל פה על הכתב. ובנסיבות שאנו כאן נשאל: מהו כתב היד בעל התאריך הקדום ביותר?

ובכן, העדות הישירה בדבר התאריך הקדום ביותר לכתב יד מהספרות התלמודית, קולופון, שהסופר כותב בסוף החיבור: 'אני, פלוני בן פלוני, כתבתי זה הספר במקום פלוני ובתאריך כך וכך'. התאריך הקדום ביותר הוא שנת 1066 המאה הי"א (ראה על כך ד' רוזנטל, משנה עבודה זרה, ירושלים תשמ"א, מבוא עמ' 97). ומדובר בדף אחרון של מסכת אבות שנכתב בעיר צור. וכאילו ידע הסופר שהוא משאיר בידנו מסמך היסטורי, כפל ושילש בו שלושה תאריכים: מנין השטרות, מנין החורבן ומנין היצירה. ואחר כל זה התאריכים אינם מתאימים (אחד מהם טעות). אבל כבר הראיתי (שם, עמ' 98; וראה שם עמ' 101), שאפשר לעמוד על תאריך כתבי היד בדרך עקיפה, ולהגיע לתאריך קדום יותר. בשני מקומות בתלמוד, במסכת סנהדרין צ"ז ע"א ובמסכת עבודה זרה ט ע"א, מובאת מעין ברייתא 'תנא דבי אליהו', העוסקת בתאריכים, וכך כתוב בה:

ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח. ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ועדיין משיח בן דוד לא בא

אנו כידוע לכם, בתאריך ה' אלפים תשס"ד, כלומר מן האלפיים של שנות המשיח יצאו כבר כמעט כולם, ויש לו למשיח רק עוד 236 שנה לבוא. במקום 'יצאו מהם מה שיצאו' הסתמי בתלמוד שבדפוס, כתוב בכתבי היד של התלמוד במפורש כמה יצאו. כלומר בשני המקומות מופיעים תאריכים בתוך הברייתא.

בכתב היד השלם היחיד לתלמוד הבבלי - כ"י מינכן 95 - שנכתב על פי הקולופון שבסופו בשנת 1343, התאריך הכתוב בבריתא בסנהדרין הוא שש מאות ותשע עשרה (859 לספירה).



התאריך הקדום שבכולם מצוי בכתב היד התימני למסכת סנהדרין, כתב יד שנחשף כאן לראשונה לקהל הרחב בזכות האתר החדש שלנו, והוא עולה לרשת בצילום מעולה, וכתוב בו: 'יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה' שהיא שנת 830 לספירה.

לחץ כאן לתמונה מוגדלת
לחץ כאן לתמונה מוגדלת

ובגיליון יש הערה: 'נ"א חמש מאות שלושים ושמונה' היינו שנת 778,


והיא העדות הקדומה ביותר בידנו לזמנו של כתב יד של התלמוד הבבלי.

רבותינו הראשונים, לא רק חקרו אחר כתבי יד עתיקים, הם גם בלשו אחר התהוות הנוסח בהרבה מקומות הודיעו לנו הראשונים שלשונות שנמצאים בתלמוד אינם מעיקר התלמוד, אלא הם הוספות שנוספו על ידי מאוחרים, חלקם לשונות פירוש, חלקם הרחבות הלקוחות מספרי הגאונים, כמו הלכות גדולות, וחלק אחר הן הוספות שמקורן בטעות. נדגים באוסף הערות של רש"י, החל מ'והלכתא וכו' עד פטר להו לא גרסינן ומהלכות גדולות הוא' (ברכות ל"ו ע"א) ועד 'גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועים שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש בתוך הגירסא' (כריתות ד ע"א); או: 'פירוש משובש מאדם חריף ומפולפל' (חולין פא ע"א); וביתר חריפות: 'גירסת שוטים היא זו' (כתובות פ ע"א). והמאירי לפסחים (פו ע"א) כותב על האמרה הידועה 'כל שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא' שהיא 'הוספת ליצנים, שהוסיפו בגמרא' (ראה על כך במאמרי 'לישנא דכלה', תרביץ נב (תשמ"ג), עמ' 299 ואילך).

וכך מעירים הראשונים לא רק על מלים ומשפטים שאינם מעיקר התלמוד, אלא על דפים שלמים, כדוגמת בבא מציעא צח ע"א וע"ב (שיטה מקובצת לב"מ שם).

על הוספות שאינן מעיקר התלמוד, העיר גם רמב"ם, ולמעשה כבר גאוני בבל התריעו על התופעה. רצה הגורל שמרש"י, שהעמיד כאמור על תופעת ההוספות, יש לפנינו היום בתלמוד - כמות שהוא לפנינו בדפוסים - קטעים שאינם תלמוד כלל, אלא לשונו של רש"י שחדר מהפירוש לטקסט. ואף לשונו של רבנו חננאל נכנס לתלמוד, והרבה מלשון הגאונים (ראה מ"ש בסה"י לרב מרדכי ברויאר, תשנ"ב, עמ' 593). גם מפירוש המשנה לרמב"ם חדרו פירושים לתוך נוסח המשנה שלפנינו בדפוסים. ואדגים במשנה אחת: תענית פ"ד מ"ג.

בדפים שלפניכם יש צילום של הדפוס הראשון של המשנה, נפולי רנ"ב, עם פירוש המשנה לרמב"ם. המשנה כתובה באותיות מרובעות גדולות ופירוש הרמב"ם באותיות פירוש, שאנו מכנים כתב רש"י (רש"י לא הכיר כלל כתב כזה).

לחץ כאן לתמונה מוגדלת
לחץ כאן להגדלה בחלון חדש
.    התמונה בפורמט DjVu, להתקנת התוסף: לחץ כאן להורדת התוכנה

די היה שהמדפיס "יירדם" מעט ולא יחליף את האותיות, וכבר הכניס את לשון הרמב"ם לתוך המשנה. כך קרה בדוגמא שלפניכם, הקטע הפותח במלים 'ואנשי המעמד היו מתענין ד' ימים בשבוע' וכו' עד 'ביום הראשון בראשית', חסר בכ"י קויפמן ואינו מן המשנה.


הקטע הוא לשונו של הרמב"ם, ואפילו לא של הרמב"ם אלא של המתרגם, שהרי הרמב"ם כתב פירושו בערבית, ותוכלו להיווכח במהדורה של הרב קאפח, שם מופיע הטקסט הערבי מול התרגום, ותראו שכל הקטע כתוב במקורו בלשון הערבית.


פירוש הרמב"ם למשנה בערבית בעצם כתב ידו (הספריה הלאומית):

לחץ כאן לתמונה מוגדלת
לחץ כאן להגדלה בחלון חדש
.    התמונה בפורמט DjVu, להתקנת התוסף: לחץ כאן להורדת התוכנה

נמצא שלומדי המשנה שבימינו משננים בה קטע מהתרגום העברי של פירוש הרמב"ם, שמאז דפוס נפולי חדר לנוסח המשנה שבידנו



(מהדורת ר"ח אלבק).

העולה מכל האמור מחייב אותנו לאסוף את כתבי היד התלמודיים, להשוותם זה לזה ולעמוד על השווה והשונה. והשווה בכל כתבי היד יהא – כמעט תמיד – בחינת עיקר התלמוד, 'תלמוד גינואיני' מקורי, ועל השונה נצטרך לתת את הדעת ולבחון, ובעיקר להעריך, מה לפנינו: טעות, הוספה, הגהת חכם, או שמא נוסח מהימן. וכאן הכל תלוי בדעת. ואומנות זו של אבחנה בין הדברים היא האומנות עליה אנו אמונים ומאמנים.

אין טעם לחזור ולסקור בפניכם כאן כל מי שניסה כוחו באיסוף כתבי היד וברישום הנוסחאות, החל מעבודתו החלוצית והעצומה של בעל דקדוקי סופרים רנ"נ רבינוביץ (מברכות 1868 ועד מנחות 1886). בחרתי להתמקד באוניברסיטה העברית שבין כתליה, בשבעים ותשע שנותיה, הונח הבסיס והותוותה הדרך לחקר התלמוד. והאמת שרק לקראת הרצאה זו נוכחתי לראות איזה שינוי גדול עברנו בחקר התלמודים הבבלי והירושלמי בזכות כתבי היד. ואפרוש בפניכם את הדברים בראשי פרקים.

פרופ' י"נ אפשטיין, עסק בעבודותיו הראשונות בעיקר בביקורת הגבוהה: בבעיות עריכה, בחיפוש אחר מקורותיו של התלמוד, ובניסיונות למצוא 'תלמודים אחרים'. ממילא גם בעיסוק בביקורת הנמוכה, קרי: ביקורת הנוסח והטיפול בכתבי היד, ביקשו - או ציפו - הוא ותלמידיו למצוא תלמוד מעריכה אחרת מזו שבידנו.

כך למשל בסדרת מאמרים 'שרידי שאילתות' שפרסם ב'תרביץ' בשנות השלושים והארבעים (החל מ'תרביץ' ו) טען אפשטיין שהתלמוד שמחבר ספר השאילתות מצטט הוא תלמוד מעריכה אחרת, שונה מהתלמוד שלנו, ולא עוד אלא אף קבע שהוא קודם בעריכתו לתלמוד שבידנו.

אלה הם גם השנים שלחמו פרופ' אפשטיין ופרופ' ליברמן במלחמתה של תורה על תלמוד ירושלמי למסכת נזיקין. ליברמן טען (תלמודה של קיסרין, ירושלים תרצ"א) שהוא נובע מישיבת קיסרין, ואפשטיין (מבואות לספרות האמוראים, ירושלים תשכ"ג, עמ' 279) לא קיבל טענה זו, אעפ"י ששניהם הסכימו עם קביעתו של ר"י לוי (מבוא לירושלמי ב"ק, ברלין, 1895) שתלמוד נזיקין נובע מעריכה אחרת, היינו לא מישיבת טבריה, שם נוצר ונערך עיקר הירושלמי (והכל עדיין בגדר הביקורת הגבוהה). ממילא אין זה פלא שחיפשו אחר כתבי יד וקטעים מן הירושלמי, שמא ימצא תלמוד נזיקין של טבריה, או אולי שאר התלמוד של קיסרין או של ישיבת הדרום בלוד.

מכאן גם נבין מה הביא את הרב מאיר בר אילן בירושלים של אותן השנים לאסוף כתבי יד של התלמוד הבבלי, ולגשת לרישום כל חילופי הנוסחאות, מפעל שהפך אחרי ששים שנות עבודה לכרכים של 'דקדוקי סופרים השלם' לסדר נשים, בהוצאת יד הרב הרצוג. בדוגמא הראשונה שפרסם רמ"מ כשר (ניו יורק תשי"ג), הוא טען שהנוסחאות השונות בכתבי היד מייצגות ישיבות שונות בבבל, והציע לדבר על 'תלמוד ישיבת סורא', לעומת ישיבת פומבדיתא. בשנות החמשים כותב אדוני אבי הרא"ש רוזנטל את עבודתו על מסכת פסחים (ירושלים תשי"ט), הכוללת מהדורה לפרק הראשון על פי כל כתבי היד וקטעי הגניזה. את ממצאיו בנוסח התלמוד אציין אח"כ, כאן רק אומר שגם הוא, בעקבות מורו רי"ן אפשטיין, עדיין מחפש ומוצא עקבות, בין חילופי הנוסחאות, לשני תלמודים קדומים שונים, משני בתי מדרש, שנארגו יחד על ידי עורך תלמוד למסכת אחת. הוא אף מאפיין את שני התלמודים עפ"י אפיים של שני ראשי הישיבה שמהם יצאו. תלמודו של רב נחמן בר יצחק, הדייקן המוסר מסורות בדיוק כמו שקיבל מרבותיו, לעומת תלמודו של רב פפא, העושה בחומר התלמודי כבתוך שלו.

ואם לא די בזה, הרי שגם פרופ' י' זוסמן עוד יצא בשנות הששים (סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, ירושלים תשכ"ט), לחפש אחר שני סדרים אבודים של התלמוד הבבלי - זרעים וטהרות - וביקש לקבוע, אחת ולתמיד, האם נערך אי פעם תלמוד לשני הסדרים החסרים ואבד, או שמא מעולם לא היה (אותה שאלה ששאלו לגבי שני הסדרים החסרים בירושלמי - קדשים וטהרות - שכידוע את האחד, לסדר קדשים, זייף בראשית המאה שלמה יהודה פרידלנדר).

כל העבודות האלה יצאו לדרך מתוך ציפייה גדולה לדעת איזה סוד גדול טומנים בחובם אוצרות כתבי היד. אילו חיבורים חדשים יתגלו, אילו סדרי תלמוד, אילו מסכתות מעריכות אחרות. אף חבריי ואני קבלנו על עצמנו בראשית שנות השבעים, במסגרת 'מפעל המשנה' לבדוק את מצב הנוסח במשנה ובמדרשי ההלכה, כשלא ידענו עדיין כמה מההערות הנמצאות בתלמוד לתורת התנאים יתגלו מתועדות בכתבי היד, כמה חסרונות שהתלמוד משלים, כמה הגהות שהוא מגיה, ובעיקר הגניזה הקאהירית - מה הכל יש בה?

אין ספק בעיני, שמשימה זו של אסוף כל כתבי היד והשוואתם זה לזה – כולל אף השוואת גירסאות תלמוד המשוקעות בספרי הראשונים – משימה זו היא הנקודה הארכימדית במדע התלמוד, נקודה שאנו עומדים בה מחוץ לכדור הארץ, ובעזרת מנוף זה של השוואת הנוסחאות וניתוח התוצאות אנו מצליחים להרים את הכדור הגדול הזה שנקרא חקר התלמוד. המנוף הזה הוא שמוביל אותנו לאמיתות חדשות, לא רק בענייני לשון והלכה, אלא להכרה כללית שכל בניין שנבנה במדעי היהדות ולא נבדק על פי כתבי היד כאילו נבנה על חול.

אבל בעיקר התברר שבעקבות המנוף הזה קרסו כמעט כל ההנחות שנבעו מהעיסוק בביקורת הגבוהה.

ניתוח התוצאות של ממצאי הנוסח במסכת פסחים הראה שלמסכת יש שני ענפי נוסח שונים זה מזה, נוסחים שנפרדו עוד בתקופת הגאונים. פעמים שהענפים שונים בשפה האחד מדבר ארמית והאחר עברית; בטרמינולוגיה התלמודית, כשהאחד משתמש במונח 'תא שמע' האחר גורס: 'מיתבי'; ויש שנמצא את האחד מצטט ברייתא בבלית האחר תוספתא. על אף שינויים מפליגים אלה בלשון, התוכן בכולם שווה, ההלכה - אחת היא. ובעיקר: שלד הסוגיא, הילוך השמועה, שווה בשני הענפים. כל אלה הביאו את פרופ' רא"ש רוזנטל למסקנה שאין לדבר כאן על עריכות שונות, של חיבורים נפרדים, אלא זה אותו תלמוד ומקורם של חילופים אלה הוא בהרצאת התלמוד על פה. אלה הם שינויים חפשיים שמרצה התלמוד רשאיי היה לשנות בסגנונו, כל עוד הוא מוסר את אותו התוכן. וכל אותן הערות גאונים המכריזים שעוד בימיהם (במאה התשיעית והעשירית) לומדים את התלמוד על פה שלא מהכתב, הערות שנחשבו בגדר מליצה בלבד - באו כתבי היד והדגימו עד כמה הן נכונות ואמיתיות (רא"ש רוזנטל, תולדות הנוסח ובעיות עריכה בחקר התלמוד הבבלי, תרביץ נז (תשמ"ח), עמ 1 ואילך).

כך נפלה הוכחתו של אפשטיין על תלמוד קדום, מעריכה אחרת, שהיה לפני בעל השאילתות. התברר שענף אחד של מסכת פסחים שימש את בעל השאילתות, והוא ששימש גם את הגאונים ורבנו חננאל אחריהם, ענף שהגיע אלינו דרך מסורת התלמוד שהביאו יהודי תימן מדרום ערב, אבל מסורת המתועדת גם בכ"י מספריות אירופה (רא"ש רוזנטל, פסחים כ"י ששון-לונצר, לונדון תשמ"ה, עמ' 23 ואילך).

ממילא אין לדבר על תלמוד הנובע מעריכה של ישיבת סורא לעומת תלמוד פומבדיתא.

וכך גם בירושלמי: כשחשף את שלש המסכתות של מסכת נזיקין ירושלמי, הכתובות בשולי כתב היד של התלמוד הבבלי בספרית האסקוריאל (רא"ש רוזנטל, ירושלמי נזיקין, ירושלים תשמ"ד), התברר שזהו אותו הירושלמי שבידנו בכ"י ליידן. גם אם השינויים מרובים וגדולים, זה אותו התלמוד. כמו שכל קטעי הגניזה והקטעים מספריות העולם, מצביעים אף הם על אותו תלמוד (מבוא, שם עמ' י' ואילך). גם בבבלי, גם בירושלמי, אין לנו היום צפיות למצוא לא את הסדרים החסרים, ואף לא את המסכתות והפרקים החסרים.

ידיעותינו על המצוי בעולם, בכתבי היד ובקטעים, השתכללו והושלמו בזכות יוזמתו הברוכה של פרופ' אורבך ז"ל, שבשנות הששים הקים את 'מפעל המשנה', במסגרתו נאספו ונסרקו צילומים מכל כתבי היד התלמודיים בעולם. ומי שהיה הרוח החיה במפעל זה, וממשיך אותו עד היום פרופ' יעקב זוסמן, הוא שבמשך השנים מכין את הקטלוג של אוצר כתבי היד התלמודיים, שגם האתר שלנו רק בזכותו יכול היה לקום. בקטלוג זה נאספו, זוהו ומוינו כל כתבי היד התלמודיים, כולל קטעי הגניזה וקטעים מספריות אירופה. עלפי עבודת זיהוי זו אנו יודעים כיום לומר בבטחה שאין לנו - לפי שעה – קטעים מתלמוד אחר. וגם אם יש לפעמים הפתעות, והפתעות חשובות בנוסח, גם התלמוד גם המשנה גם בבבלי גם בירושלמי אלה אותם הספרים ביסודם. וכמו שציינתי כבר בפתח דבריי, נוסח המקורות – אחרי כל השינויים - רובו ככולו מפתיע בדמיונו.

המהפך שנעשה איפוא בחקר התלמוד, בעצם ימיה של האוניברסיטה העברית, בעקבות איסוף כתבי היד, הוביל אותנו לעיבוד וניתוח שיטתי של ממצאי הנוסח והוריד אותנו מהעיסוק בביקורת הגבוהה – שהייתה אפנתית בתחילת המאה בכל העולם – לעסוק בביקורת הנמוכה. אנו מדברים לפיכך היום יותר ויותר על דרכי מסירתו של התלמוד וגילגולי נוסחו מרגע שנחתם ועד שהגיע אלינו.

כך למשל אני עוסק בשנים האחרונות בסוגיות ששרדו בהן הערות רומזות. הערות רומזות אלה יכולות לרמוז למעשים שלא פורשו, כמו: 'ר' מאיר ערק לאסיא משום מעשה דברוריה', בלא שפירשו מהו המעשה. ויכול לבוא גם רמז בעניני הלכה: 'אל תשב על מיטה ארמית, משום מעשה דרב פפא'. ולא רק במעשים אלא אף בהלכות שאמרו חכמים, כמו 'לאפוקי מדר' פלוני', בלא שפירשו מה אמר ר' פלוני.
העיון בכתבי היד מראה שחלק מהמעשים מתפרש בכתבי היד. בחלקם הגדול חדרו הפירושים לטקסט התלמודי, מהספרות הפרשנית. אבל יש ששני כתבי יד משלימים כל אחד מעשה אחר, נמצא גם שכתבי היד משלימים כל אחד הלכה אחרת. ההכרה בקיום התופעה, אף שנעלמה משהו בספרות, הייתה ידועה היטב לרבותינו הראשונים, והם עצמם אף העזו להכריז על מאמר בתלמוד שהוא השלמה מוטעית.
תופעה כזו, של נזילות חופשית של הטקסט, כשעיקרו של התלמוד רק רומז ומרצה התלמוד צריך לדעת להשלים מעצמו ובלשונו שלו את הרמז, תתפרש יפה יותר על רקע מסירה על פה, אעפ"י שאינה סותרת מסירה בכתב (ראה על כך במאמרי 'הקצור והשלמתו – פרק בעריכת התלמוד הבבלי', סה"ז לפרופ' א"א אורבך, ירושלים תשס"ה, עמ' 791 ואילך).

ואחתום את הסקירה בשלש עבודות דוקטור שנעשו לאחרונה במסגרת החוג לתלמוד. האחת עבודתו המעולה של ד"ר מרדכי סבתו, שהעמיד מהדורה שלמה לתלמוד מסכת סנהדרין על פי כל כתבי היד וקטעי הגניזה, ומצא אף הוא, שני ענפי נוסח של מסירה, כשכתב היד התימני שהוזכר לעיל הוא הנציג המובהק של ענף אחר, המקביל לנוסח הדפוס, ומתאים לנוסח התלמוד שעמד לנגד עיניו של הרי"ף. ממצא הדומה בעיקרו למה שעלה במסכת פסחים. ד"ר עוזי פוקס אסף וחקר בעבודתו את כל הערות הגאונים הנוגעות לענייני נוסח התלמוד, ומצא שגם הודעותיהם המפורשות של הגאונים, וגם מיון חילופי הנוסח שהם מצטטים, מעידים על מסירה על פה של סוגיות התלמוד. זאת על אף שבצידה מצוי כבר, כאמור, נוסח כתוב מאז המאה השביעית.
ועבודה מעולה נוספת, שנסתיימה ממש בימים אלה, של ד"ר יואב רוזנטל, על מסורת הנוסח של מסכת כריתות. הוא הצביע בין השאר על קטע גניזה השונה מאד מהנוסח שלפנינו, והעמיד על תופעות שלא עלו עד כה במחקר. הוא משחזר תלמוד קדום קצר, שהיו בו הוראות מילוי – מעין גר"ש בירושלמי – שכל אחד מענפי הנוסח מילא בצורה שונה.

ממצאי עבודות אלה מלמדים, שחקר כתבי היד של התלמוד, איסופם השקדני של הנוסחאות, עיבודם וניתוחם השיטתי – הוא ולא אחר, יהיה גם בעתיד הבסיס העובדתי ההכרחי לכל מחקר מדעי של התלמוד, בסיס שבלעדיו עלול המחקר להפוך לפלפול ספקולטיבי. נקווה שמתודות המחקר התלמודי שהונחו בין כותלי האוניברסיטה העברית ימשיכו להתפתח במסגרתה גם בשנים שיבואו.

אסיים בברכה למפעל הגדול הזה שאנו משיקים היום, ואשתמש בקוריוז מימים רחוקים.

כשכתב ליברמן את ספרו 'על הירושלמי' בשנת 1929 (תרפ"ט) לא היה בידו כתב יד וטיקאן שעל אודותיו כתב, אלא, כפי שציין בעמ' 54: 'צלום הכ"י היה לפני רק זמן קצר מאד'! וסיים בתודה: 'הנני חייב תודה למו"ר שפתח לי תחילה הפרופ' י.נ. אפשתין נ"י ירושלם, בעד זה שנתן לי האפשרות להשתמש לפעמים(!) בכ"י הירושלמי'. לעומת זאת בצילום מכתב יד ליידן, שאף הוא היה בידיו של פרופ' אפשטיין, לא ניתן לו לעיין בשנים אלה (רק אח"כ), ועל כך הוא מעיר כמתחשבן, בסיום דברי הפתיחה שם: 'כל המאמרים המובאים מן הירושלמי נעתקו מד"ו [ = מדפוס ונציה] על שבושיהם מלה במלה'. מסתבר שהיתה הירארכיה באוניברסיטה בספריה לא היו עדיין צילומים מכתבי יד, אבל בידי הפרופסור היו, והוא החליט למי מגיע לעיין בכתב היד ולמי לא. ומסתבר שהיו עוד תקריות סביב הזכיות לעיין בכתבי יד ובספרים נדירים. במאמר של אפשטיין (תרביץ יז תש"ו) על 'משנה דפוס לא נודע' (קושטא – פיזרו), הוא מבליע הערה-גערה נגד הספרן שלא הסכים להשאיל לו לביתו את הטופס היקר והנדיר של המשנה משנת 1516, וכך הוא כותב שם בהערה 3: 'מכיון שדפוס זה [קושטא – פיזרו] אינו ניתן לשימוש אלא באולם הקריאה, אי אפשר לי להשתמש בו'!

מוריי ורבותיי, נשתנו הזמנים, כתבי היד וקטעי הגניזה מונחים כעת על השולחן, בביתו של כל מי שגולש באינטרנט, זו בודאי מהפכה עצומה.

אם במאה הי"ט, ועוד בשנות השלושים של המאה העשרים, חסרו בעלי המקצוע אפשריות להשיג תצלומי כתבי יד ולעיין בהם – אנו יש בידינו כתבי יד בשפע, אלא שאנו קוראים את הפסוק (איוב כח): כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו – והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה.



 

משנה | תלמוד בבלי | אודות כתבי היד | אודות האתר

Back to Home Page

 

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

Hebrew University of Jerusalem

החוג לתלמוד

מפעל הדיגיטציה ע"ש משפחת דוד ופלה שאפל

האוניברסיטה העברית בירושלים

תנאי שימוש

צור קשר