אוצר כתבי יד תלמודיים
 

 

'כתבי-יד תלמודיים'
פרופ' יעקב זוסמן

הרצאה בערב השקת האתר
שהתקיים בבית הספרים בט"ז בתמוז תשס"ד, 5 ביולי 2004

כבוד נשיא האוניברסיטה, מנהל הספרייה הלאומית, גבירותיי ורבותיי,

מתכבד אני לפתוח את ערב העיון לציון השקתו של המפעל החשוב "אוצר כתבי-יד תלמודיים", פרי יוזמתם של החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ושל הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית. מטרתו של המפעל להעלות על האינטרנט את צילומיהם של כל כתבי-היד התלמודיים, ולהעמידם לרשותו של הציבור הרחב. השם הזה: "אוצר כתבי- יד תלמודיים", הוא בעצם שמו של מפעל חשוב אחר, שאף הוא נעשה מטעם החוג לתלמוד ומתבצע בצל קורתו של המכון לתצלומי כתבי יד שבספרייה הלאומית – על הקשר שבין שני מפעלים אלה מבקש אני לומר מלים אחדות. אבל תרשו נא לי להקדים דברים אחדים על עצם הנושא שלנו: "כתבי-יד תלמודיים", חשיבותם ותולדות הטיפול בהם.

הפילולוג התלמודי הגדול של ימי-הביניים, רבנו תם, שהרבה להתריע על שיבושי ו'תיקוני' נוסחאות התלמוד, כתב במאה השתים עשרה, באחת מתשובותיו (ספה"י סי' נ"ז, מהד' ש"פ רוזנטל עמ' 130): "אין לך תינוק שונה תלמוד שלא הגיה" – על משקל דברים אלה ניתן לומר בימינו: "אין לך סטודנט מתחיל שאינו מתעסק בנוסחאותיהם של כתבי-יד תלמודיים". העיסוק בכתבי- יד הפך כמעט לצעד ראשון בכל טיפול ביקורתי בטכסט התלמודי. אלא שאנו נוטים לשכוח שלא תמיד היה הדבר כך.

החוש הביקורתי כלפי נוסח הטכסט, שהיה מפותח ביותר אצל חכמי ימי-הביניים, אבד כמעט לחלוטין עם קביעת נוסח אחיד בדפוס, במאה השש עשרה. כבר הצבעתי על כך בהזדמנות אחרת, שגם ראשוני חוקרי התלמוד במאה התשע-עשרה, אע"פ שעסקו בבעיות הנוסח החמורות של ספרות חז"ל, לא נזקקו כלל לכתבי- יד. כך למשל, ר' זכריה פרנקל, אבי הביקורת התלמודית החדשה, הקדיש בחיבורו החשוב 'דרכי המשנה', פרק גדול בשם "נוסחאות המשנה" (עמ' 219-253), מבלי להשתמש בכתבי יד; וכך גם במאמרו  Zur Textkritik der Talmud (MGWJ 1852) – אין זכר לכתבי"י. ואילו יחסו המזלזל בכתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי גרם לעיכוב של שנים רבות לטיפול ביקורתי בנוסחו הפרובלמטי של תלמוד זה (ראה מה שכתבתי במבוא למהדורת הירושלמי החדשה של האקדמיה ללשון, ירושלים תשס"א). וכך גם אחרים: כגון א"ה וייס, שעסק לא מעט בבעיות הנוסח של המקורות; הוא ועמיתו מאיר איש שלום הוציאו מהדורות ביקורתיות של מדרשי ההלכה בלא להזדקק לכתבי"י כלשהם. וייס אף זלזל במפורש בערכם של כתבי- יד – כך למשל, עם הופעת כתב יד חשוב ראשון של המשנה בדפוס (כת"י לו, קמברידג' 1883) הוא כתב: "טוב היה לו (לכתב-היד) לישון שנת עולמים בקרן זווית [של] אוצר הספרים מהתגלות לאור העולם" ("האסיף" ד', תרמ"ח). ואף בימינו ובמקומותנו היו שזילזלו בערכם של כתבי- יד ושל מהדורות ביקורתיות (ראה למשל י' בראנד, כלי זכוכית, ירושלים תשל"ח, עמ' 380 ואילך).

מפנה מסוים ביחס לכתבי-יד תלמודיים החל להסתמן בשנות הששים-שבעים של המאה התשע-עשרה. בשנים הללו, המכונות בתולדות הספר הרבני 'שנות כת"ר' – דהיינו שנות תר"כ – חלו שינויים של ממש ביחס הביקורתי לספרות הרבנית, הן בחוגים רבניים הן בחוגי החוקרים. סביב אמצע המאה הי"ט היו כבר התעניינויות והתארגנויות שונות לקידום מחקרים תלמודיים ביקורתיים, ובמסגרתם גם התעניינויות בכתי"י תלמודיים. בראשית שנות הששים הופיע חיבורו של פירכטגוט לברכט – תלמידו של החת"ם סופר וידידם של צונץ ושטיינשניידר – Handschriften und erste Ausgaben des Babylon.Talmud, Berlin 1862 – ובו תיאור מפורט של כל כתבי-היד התלמודיים שהיו ידועים בזמנו. הוא גם שקד על הכנת מהדורה ביקורתית של התלמוד הבבלי על בסיס כתי"י – ניסיון שלא התגשם (ראה מאמר על הדפסת התלמוד, מהד' הברמן, עמ' קפ"א ועוד). שנים מעטות לאחר מכן פעל כבר אותו גאון רבני, ר' רפאל נתן נטע רבינוביץ, בעל 'דקדוקי סופרים', שהכרך הראשון מחיבורו הגדול הופיע בשנת תרכ"ח (1868). אט אט חדרה ההכרה שנוסח הטכסטים התלמודיים משובש במידה כזאת שאי אפשר בלי מהדורות ביקורתיות, המבוססות על כתבי-יד. ניסיון ראשון של 'מהדורה ביקורתית', בהסתמך על דקדוקי סופרים, היתה מהדורת תלמוד בבלי מס' מכות של מ' איש שלום (וין 1888) – מטעם הקונגרס האוריינטלי הבינ"ל בהמלצתם של המלומדים המפורסמים ת' נולדקה וה' מילר – ניסיון שעליו כתב לימים א' מרכס בצדק, שהכותרת 'מהדורה ביקורתית' מטעה בהחלט (JQR ns 1[1910] p.283). ואכן, חוקר שלא מבני ברית, הכומר הפרוטסנטי הרמן שטרק, כתב באותן שנים (1887) בזו הלשון: "את הספרות הזאת אי אפשר לחקור... עד שיירשמו וייבדקו כל כתבי היד של התלמוד והמדרש... ויהיו מונחים בפנינו במהדורות ביקורתיות" (ראה מה שכתבתי, א"א אורבך, ביו-ביבליוגרפיה, עמ' 69, עי"ש).

לא רק מקרה הוא, ששנים הללו היו תקופת פריחתה של הפילולוגיה הקלאסית המודרנית, מיסודו של לכמן, שהשפיעה על חקר כל תחומי הספרויות העתיקות. היא השפיעה גם על המחקר הפילולוגי של ספרות חז"ל. את מחוללו של מפנה זה בתחומי הספרות התלמודית אני רואה בדמותו האניגמטית של החוקר הקפדן ר' ישראל לוי מברסלאו, תלמידו המובהק של הפילולוג הקלאסי המהולל יעקב ברנייס. ר' ישראל לוי היה הראשון, שבכל מחקריו נזקק בשיטתיות לכתבי יד, ככל שאלה עמדו לרשותו. בהתאם לאופנת הזמן הייתה גישתו הביקורתית לעתים קיצונית ביותר – עד שפרופ' ליברמן המנוח כתב עליו שהוא "כתב את הטכסטים מחדש". בחייו של ר' ישראל לוי – במפנה המאה – החלו להופיע, בעיקר על ידי תלמידיו, כמה מהדורות ביקורתיות של ספרות חז"ל המבוססות על כתבי יד.

בראשית המאה העשרים נוסדה בברלין החברה לקידום מדעי היהדות:  Gesellschaft zur Forderung d. Wissenschaft d. Judenthums, ששמה לה למטרה, בין היתר, הוצאתן לאור של מהדורות ביקורתיות של ספרות חז"ל, מבוססות על כתבי-יד. מטעמה ובתמיכתה של החברה הופיעו כמה וכמה מדרשי הלכה ואגדה. החברה תכננה גם מהדורה ביקורתית של המשנה המבוססת על כל כתבי היד הידועים, ואף נערכו ביוזמתה עבודות הכנה מרובות. אלא, שלאט לאט התברר שאין הדבר פשוט כלל וכלל. אי אפשר להסתפק ברישום מכאני של אלפי שינויי-נוסח שבכתבי-היד בלי בירור יסודי של מהותם, מוצאם ויחסם של כתבי-היד זה לזה – הא"ב של כל פילולוגיה ראויה לשמה: collatio ו- stemmatica. ואכן, מפעל גדול זה לא התממש. אבל גם אם לא זכינו למהדורה ביקורתית של המשנה, זכינו לחיבורו המונומנטלי של אחד המשתתפים המרכזיים במפעל זה, זכינו ל"מבוא לנוסח המשנה" של פרופ' אפשטיין המנוח, מייסד האסכולה הירושלמית לחקר ספרות חז"ל. חיבורו זה של פרופ' אפשטיין נועד מעיקרו לשמש כ- prolegomenon למהדורה זו של המשנה; ובשמו המקורי  Die Mischnatext und seine Uberlieferung. את הרצאת הפתיחה שלו באוניברסיטה העברית בשנת תרפ"ה פתח פרופ' אפשטיין בקריאתו הנרגשת: "ראש צרכינו הוא הספר, הספר המדויק" – דהיינו, מהדורה ראויה לשמה של המשנה. אלא שהוא הבין יפה שהדבר אינו פשוט כלל, וכפי שהוא עצמו כתב באחד ממאמריו: "עד שנזכה לתוצאה מדעית ומדויקת של המשנה שנים רבות תעבורנה" (תרפ"ב – ראה מש"כ, מחקרי תלמוד ג', עמ' 308 ואילך). באותן שנים נעשו במקביל גם ניסיונות אחרים להוצאת מהדורה ביקורתית של המשנה, הן בחוגי חוקרים שלא מבני ברית (כגון משניות 'גיסן') הן מטעם מוסדות יהודיים שונים (כגון הסמינר לרבנים בניו יורק) – אבל למעשה עד היום אין בידינו מהדורה ביקורתית ראויה לשמה של המשנה. רק בדורנו אנו נוסד מטעם האקדמיה הישראלית למדעים 'מפעל המשנה', ביוזמתו של פרופ' אורבך המנוח. במסגרת זו נעשו התחלות של ממש למהדורה ביקורתית של המשנה, המבוססת על כל כתי"י המשנה, כולל קטעי הגניזה המרובים – סדר נזיקין כולו, בעריכתו של פרופ' דוד רוזנטל הגיע לסיומו, ומצפה לפרסום.

מאז ראשית המאה העשרים נעשו ניסיונות שונים גם להוצאת מהדורות ביקורתיות של התלמוד הבבלי (כגון מס' ברכות של פרפקוביץ; ותוכניתו הגדולה של הר"ש אלבק). בצדק כתב באותם הימים א' מרכס (JQR הנ"ל) "מהדורה ביקורתית של התלמוד הבבלי היא מן המבוקשות הישנות של מדעי היהדות". ואכן, עם ייסוד האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, היא נטלה על עצמה את המשימה של: "הוצאה ביקורתית של נוסח התלמוד המיוסדת על השוואה מפורטת של כל כתבי היד וההוצאות הקדומות של התלמוד". הפרסום הראשון – ולמעשה היחיד – ליוזמה זאת היה מסכת תענית במהדורתו של צ' מלטר (NY 1930 – הופיע לאחר פטירתו של המחבר), מהדורה שאמורה הייתה לשמש, כלשונם: "דוגמה להוצאה מדויקת של כל התלמוד". אלא שגם מהדורה זו זכתה לקבלת פנים צוננת, ולביקורת קשה מפרופ' א' אפטוביצר, במאמרו  Sous quelle forme une edition critique du Talmud est-elle possible et admissible? (REJ 91[1931] pp 205-217).  ומכאן ואילך רפו הידיים ונפסקו הניסיונות הרציניים.

וגם כאן, במקום מהדורה ביקורתית של התלמוד הבבלי, זכינו לגישה פילולוגית חדשה, לטיפול ביקורתי בטכסט הסבוך כל כך של התלמוד הבבלי – כוונתי למחקריו של הפרופ' רא"ש רוזנטל המנוח, שראשיתם בעבודתו היסודית על בבלי מסכת פסחים, שהציבה סטנדרטים חדשים לביקורת הנוסח. לא ארחיב כאן על מהותה של מהפיכה זו – אומר רק זאת, שגורם מעכב ומרתיע שנוסף מאז, היה במידה לא קטנה, גילויים של אלפי קטעי-גניזה ובהם שרידי טפסים קדומים בעלי נוסח מזרחי וקדום, שלא היו מוכרים לנו מעדי הנוסח האירופאיים המקובלים. אציין רק עובדה פשוטה אחת: מחקרו הגדול של פרופ' רוזנטל על מס' פסחים התבסס על כל כתבי-היד הידועים בזמנו, אבל כמעט ללא קטעי הגניזה .

לאט לאט, הבשילה ההכרה שבלי שימוש בכל כתבי-היד העומדים לרשותנו, ובלי שרידיהם המרובים של כתבי-היד שעלו מן הגניזה, אי אפשר. המשימה הראשונה הייתה כמובן איתורם של כתבי-היד וזיהויים, דהיינו הכנת קטלוג מקיף ומפורט שירשום ויתאר את החומר המרובה המפוזר בספריות השונות בעולם, מסנקט פטרסבורג ועד סן פרנציסקו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה האקדמיה הלאומית למדעים, ביוזמתו של פרופ' א"א אורבך המנוח. שמו של קטלוג זה: "אוצר כתבי-יד תלמודיים", שהשלמתו מגיעה כעת לסיומה. הרשימות השונות שהיו קיימות עד כה הכילו רק חלק קטן מכתבי-היד הקיימים, ואילו שרידי הגניזה לא נסקרו בהם כמעט כלל. כך למשל, ברשימתו של לברכט נרשמו כשני תריסר כתבי-יד שלמים וחלקיים של התלמוד הבבלי, וזאת רק על פי הקטלוגים של הספריות הגדולות – מינכן, המבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, פירנצה והוואתיקן. ואילו בעל 'דקדוקי סופרים' כבר ראה ותיאר במפורט כארבעים כתבי-יד. בכתבי-יד אחרים, כגון של המשנה, לא עסקו כמעט כלל. והנה, ב"אוצר כתבי-יד תלמודיים" שלנו נרשמו ונבדקו כשבעים כתבי-יד של התלמוד הבבלי, עשרות רבות כתבי-יד של המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והרי"ף; ואלפי פראגמנטים מן הגניזה הקהירית ומגניזות אחרות – סך של כ-7500 פריטים, שלפי המפתח המפורט של הקטלוג אפשר יהיה להגיע לכל פריט מבוקש. עיבודו הסופי של ה'אוצר', והוצאתו לאור מתבצעים כעת בתמיכתה הנדיבה של קרן פרידברג (FGP), שנטלה על עצמה את השלמתה של המשימה החשובה הזאת.

כל העושר המרובה הזה מרוכז כעת תחת קורת גג אחת: המכון לתצלומי כתבי יד שבבית הספרים הלאומי. עם העלאתו של החומר כולו על המחשב, יוכל כל אחד למצוא את מבוקשו על ידי צירוף המידע שבקטלוג עם צילומו של כתב היד עצמו. זוהי מציאות חדשה לחלוטין שחוקרי הדורות הקודמים לא היו יכולים אפילו לחלום עליה. ועל כך תודתנו והוקרתנו לכל הנוטלים חלק בהגשמתו של חלום גדול זה.



 

משנה | תלמוד בבלי | אודות כתבי היד | אודות האתר

Back to Home Page

 

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

Hebrew University of Jerusalem

החוג לתלמוד

מפעל הדיגיטציה ע"ש משפחת דוד ופלה שאפל

האוניברסיטה העברית בירושלים

תנאי שימוש

צור קשר