איגרת השמד

באיגרת זו דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה הן בספרד והן בשבתו בפאס, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. הרמב"ם קובע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. עם זאת הוא מפציר בהם לעזוב את ארצם מהר ככל האפשר, כדי שיוכלו לקיים את אמונתם בגלוי במקום שאין בו רדיפות ואינוס לשמד. נראה שאת האיגרת כתב זמן קצר לאחר שעזב בעצמו את צפון אפריקה בדרכו לארץ ישראל בשנת 1165, וייתכן שכְּתבהּ בעת ביקורו בארץ-ישראל באותה שנה.

נוסח המקור לא השתמר, והאיגרת ידועה בשני תרגומים, ששניהם אנונימיים: את התרגום האחד, שנשתמר בכמה כתבי-יד, פרסם לראשונה א' גייגר, ברעסלויא תר"י; ומן התרגום האחר השתמר רק חציו הראשון, באוסף יצחק בדאהב, כיום באוסף מ' בניהו בירושלים, והוא פורסם על ידי י' שילת: סיני, צה (תשמ"ד), עמ' קנז–קסד. י' קאפח פרסם מחדש את האיגרת, בספר אגרות הרמב"ם בעריכתו, ירושלים תשל"ב. עמ' קג–קכ.

אודות התערוכה | צור קשר | אתר הספריה | תנאי שימוש